<h1>שו"ת הרא"ש כלל מ"ט סימן ג'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וכן פטר חמור נוהג בזמן הזה וצריך לפדותו מכהן [בשה], ואפילו כחוש שוה כל דהו. ואם פודהו בשאר דברים צריך לפדותו בשויו. וקודם שיפדנו אסור בהנאה. לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו. ומצות פדיה קודמת דכתיב [שמות י"ג] ואם לא תפדה וערפתו. והכהנים והלויים (חייבין) [פטורין] בפדיון פטר חמור. ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן, דאמרינן פרק הזרוע [חולין קל"א ע"ב] עולא יהיב מתנתא לכהנת אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. איתיביה רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת, ואי אמרת כהן אפילו כהנת הא כתיב [ויקרא ו'] וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, אמר ליה (הרבה) [רבי] אהרן [ובניו] כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא ליה כל היכא דכתיב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת. ובפרשת במדבר סיני כתיב [במדבר ג'] ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו, ואיתקש בכור אדם ובכור בהמה [טמאה]. ודלא כפרש"י ז"ל (בפ"ק דקידושין) [חולין קל"ב ע"א] גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא היה כהן אלא בשביל אשתו שהיתה כהנת.
